מה למדתי ב-20 שנה

הנה בא נשיא סין, איך התבאסתי לקראתו. נתקענו בשדה התעופה של פוקרה 8 שעות. סגרו את המרחב האווירי של נפאל לכבודו. יושבים בקפיטריה גדושה במטיילים ומקומיים. מאוורר תקרה של פעם. לך תעסיק שני ילדים יום שלם בשדה תעופה מקומי. מזל שיש טלפונים. כל חוקי הגבלת זמן מסך לא תקפים בנסיבות כאלו. אבל עכשיו לך תעסיק את עצמך 8 שעות (כשהקטנה עם הטלפון שלך…).

אז מצאתי ספר על הדלאי למה ונזכרתי בתקופה אחרת שבה הייתי בדרמסלה של פעם, והיה לי הפנאי לקרוא ולשקוע בנבכי הבודהיזם. עשרים שנה אח”כ, אולי הגיע הזמן לבחון מה למדתי בחיים. מה אני רוצה להעביר הלאה לילדיי, בוהי המסכים. אולי קצת לחסוך להם מללמוד בדרך הקשה כמה דברים שלקחו לי 20 שנה להבין. אז הנה פוסט קצת רוחני, אבל כמו הוראות פתיחה באש, פוסט שנכתב בדם.

החיים זה אוסף של מתחים בין ניגודים. ככל שאתה מתבגר אתה מבין טוב יותר את הניגודים השונים. אבל זה רק מסבך את החיים. כי עכשיו יש התלבטות. האתגר הגדול ביותר של דורנו, הדור המוצף, הוא לבחור. להחליט היכן אתה ממקם את עצמך על כל ציר של ניגודים. אז הנה מערכת הצירים הפרטית שלי:

מתי להשקיע ומתי ליהנות?

מצד אחד אני איש רציני, אחראי. מבין שכדי שאוכל להתקיים ולפרנס בכבוד אני צריך להשקיע בעתיד. לחשוב לטווח ארוך. לעשות פעילות גופנית, לאכול בריא, לרכוש השכלה, לעבוד. גם כשלא ממש בא לי. מצד שני יש את החיים, ההנאה מהדרך, מהיומיום – סקס, אוכל ובינג’. בלי כל זה אין טעם להשקעה. מי שרק משקיע שוכח לחיות. הוא אמנם מגיע לקו הגמר רווי הישגים אבל מה זה נותן לו (למעט באמונות מסוימות…).

מתי לקבל ומתי ליזום?

מצד אחד אני יודע שאם אקבל את המציאות כפי שהיא אתקרב לנירוונה. פחות אתעצבן. אחייה בשנטי, אם רק אצליח לקבל יותר דברים באהבה ולהשלים עם מה שקורה. מצד שני, איזה כיף זה להטיל ספק. לשאול האם זה באמת חייב להיות כך. ליזום שינוי שאני מאמין בו. להיאבק על משהו שחשוב לי. בלי היוזמה וחוסר השקט הפנימי הזה, לא הייתי מקים את סנסוריטריט, לא הייתי מסוגל לעזור לחברות איתן אני עובד להתפתח ולהשתפר.   

מתי לתת ומתי להתחשבן?

לתת בלי ציפייה לקבל. להעניק עם כל הלב. גם אם בעצם אני עושה את זה בשביל ה-היי שיש בלעזור לאחרים. זה לא רק מרגיש טוב אלא זה גם עושה קרמה טובה. אבל כמו שאדם גרנט כתב ב-“קח תן” יש בעולם לא מעט נצלנים. אנשים שייקחו ממך את הנדיבות האינסופית וידרכו עליך כדי להתקדם. מתי ואיך להגן על עצמך מפני טורפים/לוקחים אלו היא שאלה לא פשוטה שאני לא מפסיק להתמודד איתה יומיום.

מתי לתכנן ומתי לבצע?

בבה”ד 1 מלמדים על נוהל קרב ועל ניהול קרב. אני דווקא זוכר בטיול של אחרי הצבא איך היו ארצות לקראתן תכננתי היטב, ידעתי באילו אתרים כדאי לבקר, מתי, כיצד לחסוך, וכל הטיפים של מטיילים. יש בזה סיפוק רב מאד. אבל מצד שני היו ארצות אליהן הגעתי במודע ללא כל מידע מקדים. זרמתי. התמודדתי עם הלא נודע, ולרוב מצאתי עצמי מגיע לשיאים רגשיים (נמוכים וגבוהים). בעבודה סיגלתי לעצמי טכניקה אחרת: להתכונן היטב לכל הפגישות / הרצאות, אבל מרגע שמתחילה הפעולה לשכוח את כל התכניות ולהתנהל אינטואיטיבית לגמרי. ההכנה כנראה מחלחלת לא רע לאינטואיציה.

מתי להתעקש ומתי לוותר?

אני שונא עימותים. רוב חיי, אם הייתי יכול לחיות בשלום עם ויתור אז זה מה שעשיתי. לא בגלל שאני חושב שהאחר צודק בהכרח, אלא בגלל שלרוב פשוט אין לי כוח לריב. לכן ככל שהתבגרתי הייתי צריך ללמוד לעמוד על שלי יותר. בהתחלה זה היה משולב עם עימות, אבל עם השנים למדתי שאפשר לעמוד על שלך, גם מול הקרובים לך ביותר, באסרטיביות ובכבוד אבל ללא קונפרונטציה. עכשיו רק נשאר להחליט מתי…

מתי להיות אובייקטיבי ומתי הדעה חשובה?

אני מאד אוהב את קרישנמורטי (הזהרתי מרוחניות…). הוא הטיף להתבוננות מעין מדעית על העולם, כולל על רגשות טעונים ביותר. העולם העסקי בו אני מבלה את מרבית שעות הערות שלי היום, מקדש נתונים כבסיס להחלטות. זה מאפשר לנהל דיון ענייני ולקבל החלטות רציונליות. אבל מצד שני, אנחנו לא תמיד רציונליים. הדעות הסובייקטיביות הן אלו שמרגשות, סוחפות ומניעות אותנו לפעולה. כמעט בכל עסקה שבה הייתי מעורב, מערכת היחסים האישית, הלא אובייקטיבית, שחקה תפקיד מכריע, לצד ההיבט האובייקטיבי.

מתי להסתפק במועט ומתי לחלום בגדול?

אני מאמין שצניעות היא תכונה חשובה וחסרה. בעידן של סיפוק מיידי וזמינות אינסופית קשה לשמר אותה. אבל היא מקנה חוסן. היכולת שלנו כמשפחה לרדת ברמת החיים ולהזדקק לפחות כאשר יצאתי לדרך עצמאית, לא רק אפשרה זאת אלא גם נתנה תחושת בטחון. אנחנו מסוגלים להסתפק בפחות, ו-להיות מאושרים. מצד שני קשה להגשים חלום מבלי לחלום אותו. ועוד יותר קשה לסחוף אחריך אנשים ללא חזון גדול ומשמעותי.  

מתי להשתלב ומתי להיות יוצא דופן?

באוניברסיטה תמיד ישבתי לבד ומאחור. לא, לא בפולניות… אלא בייחודיות. לא רציתי להרגיש כמו עוד לבנה בקיר התלמידים. זה עזר לי לשמר סוג של עצמאות מחשבתית, כך האמנתי. עם הגיל אני הופך יותר קונפורמיסט. אני לא מאמין שהייתי מסוגל לבוא לעבוד בחברה גדולה לפני עשר שנים למשל. האתגרים הם איך להשתלב כאאוטסיידר, ואיך להישאר יוצא דופן כאחד מני רבים. הראשון מתחיל באמפתיה למי ששייך למסגרת, והשני בהקשבה לקול הפנימי (ולפעמים צריך לקחת קצת מרחק מההמולה בשביל לשמוע אותו היטב).

אז איך מחליטים?

זה מתחיל במודעות לאפשרויות השונות. לדעת שבכל רגע נתון יש אופציות. אפשר להתנהל אחרת מול כל סיטואציה. אחרי ההתבוננות באה לקיחת הבעלות. אתה שולט בנרטיב. הבחירה שלך היא אתה. לכן כאשר אתה נגרר ומוצא את עצמך במקום כלשהו על הצירים, תשאל את עצמך האם זה אתה? ומה צריך לשנות כדי שזה יתאים לך? והדבר האחרון הוא לזכור שאתה משתנה כל הזמן. ההחלטה של לפני 5 דקות אולי התאימה לך אז, אבל עכשיו אתה מישהו קצת אחר, ואתה יכול לבחור מחדש איפה אתה מתמקם.

זהו, 20 שנה של חקר עצמי מסתכמות ב-8 צירים והרבה התלבטויות. להתראות בעוד 20 שנה…

Leave a Reply

Next Articleלך תסביר בינה מלאכותית